logo

שרה אגוזי - דרכי מחניכה בכפר נוער למנהלת 

 לילה ראשון בכפר

"הלילה הראשון שלי בכנות הוא הלילה שבו ערכו לנו השבעה. הכניסו אותנו לאולם ספורט, שהיה מחולק לתאים, ובכל תא ישב "פסיכולוג", "רופא" וכד'. הם, כמובן, היו תלמידי יב' ששאלו אותנו שאלות אינטימיות, כמו: מתי היה לך מחזור? ושאלות נוספות מהסוג הזה. אני שכלל לא ידעתי מה זה מחזור, לא עניתי. אחר כך ערכו לנו מסע ועינו אותנו כל הלילה.

ברגע מסוים הגיע מנהל כפר הנוער חמור סבר, והיות שהיה אז ליל ירח, אמרתי לו בלי פחד: "הקרחת שלך מבריקה יותר מהירח". כולם נאלמו דום. להפתעתי, הוא פרץ בצחוק. משפט זה דבק בי לאורך זמן, וגם אומץ הלב.

בעלי חיים וצמחונות

אני זוכרת שרק הסוסים עניינו אותי. הייתי יחפנית. הלימודים לא הטרידו אותנו. הם התקיימו לעיתים בבוקר ולעיתים אחר הצהרים.

פעם אחת באתי ללולן, והוא לקח שתי תרנגולות, ולנגד עיני מלק להן את הראשים, ושלח אותי עם שתיהן, נוטפות דם, למטבח. מאז המקרה, הייתי ארבע שנים צמחונית. במשך ארבע שנים הייתי אוכלת פרוסות מטוגנות.

הייתי אחת מגיבורות הספר "אליפים"

המורה שזכורה לי הייתה אסתר שטרייט-וורצל, שכתבה ספר בשם "האליפים" ובו תיארה את הווי כפר הנוער. הייתי, מבלי ידיעתי, בין גיבורות הספר. היא הייתה ישנה במרפאה, ואני הייתי הולכת תכופות לבקר אותה.

היינו כיתות מלוכדות מאוד. המושג של תימני או מזרחי, או אשכנזי לא היה קיים במקומותינו. כמעט לא ידענו מה זה עדות.

בכיתה י' עשינו בחינת בגרות באנגלית אודות ענף חקלאי. בחינות בגרות אלו בחקלאות היו קשורות לצד המעשי. היסטוריה או אזרחות היו חלק מהווית החיים. מאז שקיבלתי פעם ציון בהיסטוריה: מספיק בקושי מינוס בדוחק, החלטתי להילחם במתן ציונים.

חוויות נעורים מסעירות

לא לחצו עלינו במאומה. נתנו לנו לצמוח. אני זוכרת את הזמנים הכי יפים, כשנורית (גרץ) ואני היינו עובדות במספוא, או בסוסים. לסייחות שנולדו קראו על שמנו: נורית וסימנקה.

פעם אחת בערב יום הכיפורים, לקחנו נורית ואני שני סוסים מהאורווה, ורכבנו כמעט עד ירושלים. המשטרה החזירה אותנו.

במבצע סיני ברחנו שתינו לסיני. כל המדינה חיפשה אחרינו. בין היתר, נכנסנו לעזה, לקחנו חלבה... הנהגים אימצו אותנו. אחר כך נודע לי שבעקבותינו ברחו אחרים.

מייסדי העבר היו כאלו שבאו מאידאולוגיה.

המעבר לניהול כפר הנוער

מאוגוסט 1980, נכנסתי לנהל את כנות ונשארתי שם במשך 7 שנים. קיבלתי לידי מקום ירוד, בלשון המעטה. ומכיוון שלמדתי שם, היה ברור לי שצריך להחזיר למקום את העטרת...

עברתי מאיש לאיש, מלולן ללולן, מאיש גן ירק לאיש גן ירק ושבתי והסברתי שכדי להנחיל את החקלאות, הכפר צריך להיות מאוזן כלכלית. תלמד להיות חקלאי ואחר כך תהיה חקלאי בנח"ל. ולמרות שהיו לי מאבקים באגף, הכנסתי מכון חליבה. לדעתם היה צריך להמשיך עדיין לחלוב בידיים.

כשסילקתי את כל הלולים ובניתי על מקומם אורוות סוסים, היה המעשה בעיני האגף לעברה. כי סוסים צריכים לחרוש... ואילו אני הבאתי למקום כשלוש מאות סוסי רכיבה, ופיתחתי ענף מופלא. שאף מסייע למוגבלים ולנכים.

היו כפרי נוער שלהם לא הייתה ברירה, וכדי לקיים את עצמם, היו צורכים את מה שנותנים להם, ותו לא. אני, כל יום הייתי עושה קרבות כדי לשבור את הקונספציה. "ארוחות שקשוקה" קראו לזה. המדריכים, במקום להיות בפנימיה, היו מכינים שקשוקה. אם קורה משהו, תקראו לנו. ביטלתי את ארוחות השקשוקה.

הילדים לפני הכל

לפני שבאתי, חשבו כל העובדים שלהם זכות לקחת את האוכל לפני הילדים. כך עם הפירות והירקות, כך עם האוכל המוכן. הם חשבו שהילדים צריכים לתת להם את השירות. ואני שיניתי את התפישה – מעין קמצנות שהם לא הבינו. רוב העובדים שהיו בכנות לא התחלפו.

ביטלתי את הבייבי סיטר שעשו בני הנוער לילדי המבוגרים, ולכן סבלו מחוסר בשעות שינה.

כפר נוער וערכים

בנוסף לטיפוח המקום, אניף כמנהלת, רציתי להחזיר לכנות את הצד הערכי וגם הצלחתי.

כל הפנימיות היו הרוסות, הכול היה הרוס. רפול החליט להביא יחידה של חיל חימוש, עם כל האיבזור, ובנוסף מטבח, שישפצו את כל הכפר. הם עבדו כאילו הם מכינים את הכפר לנופש לצבא. נאלצנו לנעול את השער, לא לבוא ולא לצאת. אחת העובדות התנפלה עלי: מה את הופכת את המקום למחנה צבאי ?! אבל זה נתן לנו את האפשרות לפתוח את הכפר מהתחלה ובמצב טוב.

בנייה מחודשת

את הכול בניתי מתרומות, ולא נעזרתי בנעמ"ת.

לאט לאט הבינו לרוחי והחלו לסייע בידי כמעט בכל דבר. בנינו בריכה ומגרשי טניס. ובתוך שלוש שנים, יחד עם הבוגרים, שינינו את פני המקום והבאנו אותו למצב אחר. הגיעו לבית הספר ילדים שלא יודעים קרוא וכתוב. הצענו להם כיתות הכוון, ובהן לימדנו את החומר דרך קטעי עיתונים, ולא על פי דנה-נמה, דנה-קמה.

במשך שלוש שנים רצופות זכתה כנות בחקלאיאדה – תחרות בחריש, זריעה, קציר וחליבה. מוטי היה אז רכז המשק, והתלבש על המשק, ואני נתתי לו גיבוי. הוא הכין את המתחרים, התחרות הייתה בכדורי ואנחנו ניצחנו. ומכיוון שזכינו במקום הראשון, אירחה כנות את התחרות פעם אחר פעם.

הרמטכ"ל בר לב והמלונאי פדרמן סייעו רבות בענף הסוסים שהתפתח מאוד, ובשבתות הפך להפנינג מרכזי לכל הסביבה, ובעצם, הגיעו אלינו מכל מקום בארץ. אני זכיתי בשני פרסי חינוך.

בגרות על סוסים

יום אחד הגיע הנשיא הרצוג. הכנו לו שני סוסים. הוא עלה על אחד, תקעו לכבודו בחצוצרות, הצלמים חיעו וצילמו בלי הרף. למחרת, הייתה הכותרת הראשית של "הארץ" – בגרות על סוסים.

מימשתי רפת עם מכון חליבה, אורוות סוסים גדולה, קווי נוע להשקיה. רציתי להחזיר את החקלאות כאידאולוגיה.

החזון שלי היה להחזיר את ההיסטוריה.