logo

ילד בדווי בפנימיה - מוניר אלקרינאוי

"זוכר שהגעתי לכנות כשכולם היו יהודים, ואני הייתי הבדווי היחיד. באותו היום הרגשתי שאני קצת שונה. אחרי כן החלפתי פאזה ואמרתי, שאין הבדל ביני ובין ילד בדווי בפנימיהאחרים, והשתלבתי.

המראה הראשון שראיתי היה לי מוזר. זה נראה לי כמו קיבוץ. מגרש כדורגל, פנימיה שישנים בה, מדריכים... מאוד נהניתי. אחיי גם הם בוגרי כנות. קבלת הפנים שערך לי מנהל הכפר, אבי קסטרו, נתנה לי להבין שהוא מעוניים מאוד בשילוב שבין בדווים ויהודים.

עשיתי מבחן, ולאחר מכן הודיעו לי שהתקבלתי. הייתי ילד חלש. גם בשפה העברית. נער בדווי שיוצא לכיתה ט', לא מכיר את התרבות ולא את המבחנים. עשיתי מאמץ גדול ועברתי.

אני בעד שינוי בחיים. בזמן שהיינו ארבע בחדר אחד, והארון היה משותף והכול היה משותף – החלטתי שלמרות שאני בדווי, לא אהיה שונה מאחרים. בהתחלה זה היה לי לא פשוט להיות עם כולם באותו חדר. אחר כך למדתי שזה רק חלק מהדברים הטובים. כולנו אחים.

בכנות הייתה לי אהבה ראשונה, והתחברתי למישהי. לא היה לי קל. מאוד קשה לאהוב יהודייה. אבא שלה התנגד כל הזמן, וגם דיבר עם אבא שלי. אחרי הפנימיה נפרדנו בכבוד, ועד היום אנחנו שומרים על קשר בכבוד.

אמנם, הייתי בוגר בשנה מהילדים האחרים, וגם היה לי טיפת ניסיון, אבל קשה לך לראות א החברה שלך עם מישהו אחר. אתה לא יודע מה לעשות. כגבר אתה לוקח את זה קשה. סובל אבל מתאושש... מכיוון שאני בדווי, ובאתי ממנטליות שונה, לא הייתה לי כוונה להביא חלילה בושה להוריי, אלא להביא כבוד.

למדתי במגמה העיונית והמקצועית. הילדים חשבו משום מה שאני טרקטוריסט מעולה. וביום שבאנו לעשות תלם ראשון, אמרו: עכשיו רק מוניר יעלה על הטרקטור. לא היה לי מושג איך מניעים דבר כזה. ולמרות הכול אמרתי שאני לא זקוק לבזנטים לסימון... לקחתי את התלם הראשון בצורה מושלמת. מאז היה לי ביטחון מלא. הייתי בין הטובים. גם בלימודים הייתי טוב מאוד, ולמרות שלא היה לי קל, עשיתי בגרות מלאה. ביקשתי עזרה בשפה, ואבי קסטרו דגל בעזרה.

קיבלתי הצטיינות בלימודים.

הייתה תקופה שחייתי שם בתוך קונפליקט: לפעמים ילדים רבים בפנימיה, אבל אין שם גזענות. אבי קסטרו לימד אותנו שכולנו משפחה, שכולם שווים. גם בזכותו למדתי את מלאכת החיים בצורה הטובה ביותר.

היינו כשמונה חברים בכיתה י'. גררו אותי לשתות בירה. ואני הייתי איתם. דרור, מדריך בפנימיה, מצא פחיות בירה באשפה. הוציאו את כולם. והם נשלחו להביא את ההורים שלהם. אני אמרתי לאבי קסטרו: אני בדווי, אם אלך להורי להגיד שאני שתיתי בירה, הם יכעסו עלי מאוד, וזה יוריד לי את המוטיבציה. ביקשתי ממנו שייתן לי כל עונש, ורק לא ללכת הביתה. נתן לי למלא 200 שקיות פרחים במשתלה...

מקרה מרגש היה לי בטכס הסיום, בפרידה.

עוזבים אחד את השני, אחרי שהייתי איתם ארבע שנים בימים ובלילות. זה היה קטע לא פשוט. אתה רגיל לאנשים, לאכול ולישון איתם, ועכשיו כל אחד הולך לכיוון שלו.

אלי לא הגיע צו גיוס. אמרתי לאבי קסטרו: אני מרגיש כיהודי. אני מתנדב ואני צריך להתגייס. אתה השייח' של הכפר הזה – תגיד לי מה עלי לעשות?

תלך ללשכת הגיוס. שיחרר אותי והלכתי ללשכה. בסופו של דבר כן התגייסתי. גם זה היה מרגש.

כנות נתנה לי הרבה אמצעים ללימודים ולחיים. למדתי כיצד להשתלב עם אנשים אחרים. בזכות כנות אני היום על הרגליים. הפער שלנו בין המגזר הבדווי לבין כנות, הוא פער שבין שמיים לארץ. בכנות נתנו לי להתפתח. פתחו לפניי את כל הדרכים, והתקדמתי בזכות עצמי. הרגשתי ואני מרגיש שייכות לעם היהודי ולציונות. מרוב שאהבתי את כנות עד היום אני מגייס תלמידים לשם. אני הצלחתי בצבא והצלחתי בחו"ל. הרגשתי שהמדינה, מדינה של כולנו.